בחברה האנושית קיים מגוון של דעות, אינטרסים, אמונות, דתות, מנהגים .
החברה הדמוקרטית מכירה בשונות זו ומבקשת לשמור עליה במסגרת של מדינה.
המסגרת צריכה להיקבע בדרך של הסכמה בין כלל הפרטים והקבוצות בחברה וצריכה להבטיח סובלנות הדדית. המסגרת כוללת כללי משחק להם מחויבים הכל. אחד מכללי המשחק ההכרחיים בחברה דמוקרטית הוא קבלת החלטות בדרך של הכרעת רוב.
ניהול ענייני המדינה [הצורה ישירה או באמצעות נציגים] ע"י כלל אזרחי המדינה
העם ריבון כול בתוכו קבוצות שונות המרכיבות את אוכלוסיית המדינה = חברה פלורליסטית
כיון שהשלטון מופקד על כלל משאבי הכוח במדינה יש צורך להפעיל אמצעים שונים אשר יגבילו את תחושת הכוח של השלטון וימנעו ממנו לפעול בניגוד לחוק ולעשות שימוש לרעה בכוח הרב שבידיו.
ישנם אמצעים שונים לכך:
בחירות, חוקה, הפרדת רשויות, מנגנוני פיקוח רשמיים [פרלמנט חקיקה /אופוזיציה/אי אמון], מבקר המדינה,בג"ץ] ומנגנונים בלתי – פורמליים [תקשורת, דעת קהל, אמנות].
עקרון הגבלת השלטון מדגיש את היותה הדמוקרטיה שלטון העם. בידי העם חלק מן האמצעים להגבלת כוחם של נציגיו בשלטון – בחירות, תקשורת,
הבעת עמדה בדרכים מגוונות. בעשותו שימוש באמצעים אלה מזכיר העם
לנציגיו מהו מקור הסמכות השלטונית ומיהו הריבון האמיתי במדינה.
|
עקרונות הדמוקרטיה |
כדי לנהל מדינה ולקבוע את מסגרת החיים בה, יש צורך בקבלת ההחלטות בחברה הדמוקרטית משתתפים כולם. יש בתהליך ביטוי לדעות ולעמדות שונות [פלורליזם]. בסופו של דבר מתקבלת ההחלטה עפ"י דעת הרוב. ההחלטה מחייבת את כולם – רוב ומיעוט כאחד. במקביל יכול המיעוט להמשיך ולנסות לשכנע את הרוב בצדקת עמדתו.
הכרעת רוב הפוגעת בצורה שרירותית , וללא הצדקה, בזכויות המיעוט אינה לגיטימית.
זכויות האדם והאזרח מוקנות לכל אדם ולכל אזרח באשר הם.
זכויות האדם ואזרח של מי שמשתייך לקבוצות מיעוט שוות לזכויותיו של מי שמשתייך לקבוצות הרוב.
לאדם זכויות טבעיות מרגע שנולד. זכויות אלה מוקנות [שייכות] לו מעצם לידתו.
לאזרח זכויות טבעיות מרגע שקיבל אזרחות במדינתו.
אין למדינה סמכות לשלול או למנוע זכויות טבעיות אלה של האדם ושל האזרח באופן שרירותי וללא הצדקה.
זכויות היסוד של האדם והאזרח הן זכויות טבעיות, בסיסיות, אך אינן יכולות להיות מוחלטות. הזכויות אינן מוחלטות כיוון שהן מתנגשות זו בזו ומתנגשות לעיתים בערכים ובאינטרסים של המדינה. [מימושן המוחלט לא יאפשר את קיומה של מסגרת המדינה ואת יישומם של כללי המשחק אשר הושגו בהסכמת הרוב].
קביעת הפשרה בין הזכויות המתנגשות או בין הזכויות והערכים ו/או האינטרסים המתנגשים נעשית בדרך של "שקלול ואיזון".
כל הגופים במדינה הדמוקרטית אמורים לפעול בדרך זו. כל הגופים משמע: הרשות המחוקקת [הפרלמנט], הרשות המבצעת [הממשלה], והרשות השופטת [מערכת בתי המשפט].
לדוגמא: הפרלמנט : תפקידי הפרלמנט לחוקק חוקים. החוק, מעצם טבעו, מגביל, כיוון שהוא מתווה את גבולות המותר והאסור. החוק, במובנו המהותי, אמור לשמור במידת האפשר על זכויות האדם והאזרח ולהימנע מפגיעה בהן. ניתן לומר, אם כך, שהחוק הוא למעשה פשרה שמתקבלת בדרך של "שקלול ואיזון" בין זכויות לזכויות או בין זכויות לערכים מתנגשים.
שלטון החוק במדינה דמוקרטית – ניהול ענייני המדינה באמצעות כללים ונהלים מחייבים שהתקבלו ע"י העם והריבון בדרך של הכרעת רוב. את החוקים מחוקק העם דרך נציגיו הנבחרים, היושבים בבית המחוקקים – הפרלמנט.
החוקים צריכים להתקבל בדרך מקובלת, עפ"י כללים ידועים ומוכרים [שלטון החוק במובנו הפורמלי] ובתוכנם הם אמורים לדאוג לשמירת זכויות האדם והאזרח; זכויות העומדות בבסיס המשטר הדמוקרטי [שלטון החוק במובנו המהותי].
שלטון החוק משמעו שכולם כפופים לחוק שהתקבל ע"י העם [חוק שנועד לאפשר מסגרת בה יוכלו כולם לחיות ולממש את שונותם]. החוק צריך להיות חוק שווה לכולם ועליון על הכל [לא ייתכן מצב בו תתקיים מערכת חוקים מקבילה לחוקי המדינה].
כולם = כלל האזרחים וכלל רשויות השלטון. כלל האזרחים מקיימים את החוק מתוקף היותו חוק שנחקק על ידם ואמור לשרת אותם. למרות זאת, ישנם גם מי שעוברים על החוק. אכיפת החוק על מי שעובר עליו נעשית ע"י רשויות השלטון המופקדות על כך : המשטרה, [שעוצרת וחוקרת] ובית המשפט [שפוסק ומחליט].גם על רשויות השלטון עצמן יש להטיל פיקוח כדי למנוע מהן לפעול בצורה שרירותית [לעבור על החוק]. לשם כך ישנם מנגנונים שונים המפקחים ומבקרים את פעולות הממשל.
